אלצהיימר ובעיות זיכרון - מניעה, טיפול ותקווה

נמצא במחקרים כי קרינה בלתי מיננת שוברת מחסום דם-מוח (סלפורד, 2003). נפגעי הקרינה מכירים את הערפל המוחי, קשיי התמצאות, בעיות זיכרון וריכוז, איבוד מילים, קושי לחשב (אפילו עודף), העדר שיקול דעת ו"טמטום" כללי כשאנחנו נחשפים לקרינה (סמרטפונים, וויפיי, אנטנות..). פרופ' דומיניק בלפום ציין כי רגישות לקרינה היא "טרום-אלצהיימר", לאחר בדיקת מעל 1,000 רגישים לקרינה (בראיון ברדיו קנדה). . הנה הקשר לדמנציה מחסום דם-מוח דליף נקשר לירידה קוגניטיבית במחקר עדכני (פורסם לפני שבועיים), ללא קשר למשקעי עמילואיד . מחקר מאוניברסיטת דרום קליפורניה הראה כי לאלה שסבלו מבעיות זיכרון החמורות ביותר היתה גם דליפה בכלי הדם המוחיים, ללא קשר לנוכחות משקעי עמילואיד וטאו. ההשערה היא שזה יכול להיות: - סמן אבחוני לאלצהיימר לפני הופעת משקעי עמילואיד וטאו - מוקד לפיתוח תרופות . מחקר של 5 שנים בקרב 161 מבוגרים הראה דליפה רצינית של כלי דם מוחיים, בקרב אלה עם בעיות קוגניטיביות. החוקרים הופתעו משבירת מחסום דם-מוח שמתרחשת ללא קשר למשקיע עמילואיד וטאו בשלב מוקדם יחסית של ההידרדרות. . במוחות בריאים כלי הדם

בסוף 2013, כעשור לאחר שמוחי החל להידרדר והביא להרס הקריירה המצליחה שלי, גם גופי קרס כתוצאה מרגישות לכימיקלים סינתטיים (זיהום סביבתי). מומחי הרפואה בארץ לא ידעו לעזור.  חיפשתי מידע בעקשנות ומצאתי את טום ווארן, שהיה המקרה המתועד הראשון של ריפוי מוחלט מאלצהיימר, בעקבות הוצאת סתימות אמלגם משיניו וספיחת מתכות כבדות מרקמות גופו. סיכמתי כל קטע בספרו עשרות פעמים, עד שהצלחתי לזכור. זו היתה נקודת המפנה - הבנתי כי נטיות גנטיות גרמו לטום, לסבתי (שחלתה באלצהיימר בגיל מוקדם יחסית) ולי לפתח דווקא ניוון מוחי, אבל הסיבה לחולי בגיל כה צעיר נבעה מחשיפה למפגעים סביבתיים.  . בחקירתי, מצאתי דמיון בין אוטיזם לבין ה"אלצהיימר שלי" (שנובע מסיבות סביבתיות, כמו 90% ממקרי הדמנציה כיום). למדתי מהורים לאוטיסטים, שהינם רגישים למתכות, לכימיקלים ולקרינה, אוטיסטים שסובלים מתופעות גופניות דומות לשלי ושל רבים שחווים ירידה קוגניטיבית בעקבות חשיפה לרעלים, למתכות ולקרינה אלקטרומגנטית. גם העלייה בשיעורי האוטיזם, הפרקינסון והאלצהיימר דומה ותואמת את גלי העלייה בכמות הזיהום התעשייתי והקרינה האלקטרומגנטית בסביבת המ

לפני כעשור, נעצרתי באמצע הליכה נמרצת מול קיוסק בכניסה לגינה ציבורית, מימיני התנוססו שלטים רבים וביניהם שלט של רופא שטיפל בי שנים. משמאלי נמתחו חצרות ירוקות בין בניני רכבת, שבאחד מהם התגורר אחי עם משפחתו. ולא היה לי מושג היכן אני נמצאת.  חזרתי לפינת הרחוב וקראתי "אבן גבירול – מאנה". הכרתי את השמות, ידעתי שאני צועדת ברחובות אלה כל חיי, לעתים מספר פעמים ביום. אבל לא הצלחתי לגבש מפה פנימית. הימרתי על פנייה ימינה. לאחר שני בלוקים הצלחתי לזהות את כיכר רבין. כשזה קרה שוב, ביקשתי מרופאת המשפחה בירור נוירולוגי. "התחלת בבדיקות לפני שנים, בחשד לאלצהיימר, אבל לא סיימת אותן", הממה אותי תשובתה. לאחר שפירטה היכן עברתי CT , התחלתי להיזכר בנוירולוגית שהתקשתה לקבל שתיתכן ירידה קוגניטיבית בגיל ארבעים. כשהבינה שעבודתי נפגעת וכי סבתי חלתה באלצהיימר בגיל צעיר יחסית, שלחה אותי לבדיקות, אך הדגישה כי "אין מה לעשות".  אותו "אין מה לעשות" ליווה אותי בשנות ה- 40 לחיי, שהתאפיינו בהתפוררות זהותי ויכולותי. . בסוף 2017 פניתי להוצאת פוקוס עם ספר על טיפול במחלה שגזלה את